מה מרגישה אחות ליד מיטת החולה, כאשר מישהו מאד קרוב לה, מאושפז בבית החולים?


14 May
14May


לאחרונה אני נמצאת הרבה בבית חולים.  אחות מוסמכת "בדימוס" תמיד אחות מוסמכת אבל - גמלאית... בלבד.
מהצד השני של המתרס.

אני מלווה במחלקה הכירורגית מנותח קרוב משפחה שמאד אהוב עלי ושנינו קשורים. המצב הוא של ״אחרי ניתוח״, ישנו כאב המקבל מענה מתאים "בהתאם לפרוטוקול"... (שפת בית חולים)

כואב גם לי, אמא וגם אחות מוסמכת עם ניסיון בכירורגיה גם. אני יודעת שזה ״חלק מהעניין״.

בלי שאני רוצה, ״בורח לי״ פה ושם להציע, לעשות משהו אך אני מזכירה לעצמי שאין לי אחריות מקצועית ולא ביטוח בתחום בית החולים בו איני חלק מהצוות. אז אני ״נמצאת״, מקשיבה, משוחחת, מלטפת, יוצרת ״הסחת דעת״ למקומות נחמדים וגם – שיחות נפש שחשיבותן רבה.

החושים מהפאן המקצועי פועלים ללא הרף: עיניים מחפשות – משמשות אותי כתמיד לעשות "הסתכלות" על החולה, על הסביבה שלו ועוד. אני מפנימה שכל מה שלמדתי וידוע לי, עלול להתרחש וכל מה שאוכל לעשות עם כל הניסיון הידע והרצון שלי לטפל כאחות הוא - לדווח בזמן למי שצריך.

אבל משהו חשוב שאני כן עושה: דואגת להדריך את מי שנכנס לחדר לקיים את מצוות "ביקור חולים",  לרחוץ את הידיים עם מים וסבון / לחטא אותן בחומר המיועד לכך ונמצא על המיטה, כדי שלא יהיה זיהום למנותח.


חשוב לי לציין שאני רגועה כאשר אני חווה את הטיפול הסיעודי הניתן על ידי הקולגות שלי ברמה הגבוהה ביותר, ברגישות ובמקצועיות. כמצופה. אני מסתכלת "בעיניים של" מדריכה קלינית וכמי שמלמדת עדיין סטודנטים לסיעוד. בהחלט מעריכה וחשה ביטחון והקלה.

כל הזמן חושבת על האמירה הידועה: "דברים שרואים מכאן, לא רואים משם"!

החלמה מהירה ורפואה שלמה.
הרבה בריאות!
💝תמי - אחות מוסמכת.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.